תאור: מחקר העורך בחינה השוואתית של המתודולוגיות הדיסציפלינריות המשמשות את תחום ההיסטוריה מחד והמשפט מאידך בקביעת ה"אמת העובדתית". הספר דן בהתפתחות הכללים ההיסטוריוגרפיים מאז הרודוטוס במאה ה-5 לפנה"ס ובהתפתחות דיני הראיות במשפט המקובל (המשפט האנגלי, שעקרונותיו אומצו גם בישראל) מאז המאה ה-11; במשמעות המוענקת בכל דיסציפלינה למונחים משותפים כגון "ראיה", "עדות", "אירוע" ו"עובדה"; בשינויים שחלו בשתיהן ב-150 השנים האחרונות בכל הנוגע למדרג הראיות; בעקרונות משפטיים שעשויים להוות חסם בדרך לחקר האמת (הגבלות על עדות בני-זוג וילדים, כללי חיסיון, עקרון סופיות הדיון וכו'); בתפיסות שונות של תכליות הכתיבה ההיסטורית וההליך המשפטי, ועוד. בהמשך מנותחים שני מקרי מבחן, שניהם משפטי דיבה שנוהלו בישראל: האחד בין שני אנשי לח"י סביב נסיבות לכידתו של יאיר שטרן, השני בין אריאל שרון לעוזי בנזימן ועיתון 'הארץ' עקב הטענה ששרון הוליך שולל את בגין במלחמת לבנון הראשונה. הספר מראה כיצד בשני המקרים תוצאה היסטורית מחקרית הינה שונה לחלוטין מזו המשפטית הכפויה ע"י דיני הראיות. לבסוף נידון מוסד ועדת החקירה הממלכתית כמסגרת המאפשרת שילוב מיטבי של שתי המתודולוגיות הדיסציפלינריות