תאור: מחקר העוסק בחסמי הנגישות של מזרחים להשכלה אקדמית בשנות ה-70 וה-80. חלקו הראשון דן באקדמיה הממסדית והשני - באוניברסיטה הפתוחה שהוקמה ב-1974. בחלק הראשון נידונים תפיסות אתנו-תרבותיות לגבי מזרחים שרווחו באוניברסיטאות, מנגנוני קבלה שנועדו לתעדף קבוצות עם דומיננטיות אשכנזית; מדיניות ההתנגדות של המל"ג, ועד ראשי האוניברסיטאות והממשלה להקמת אוניברסיטה חדשה בפריפריה (לרבות דיון ממוקד בוועדת יהושע יורטנר שבחנה אפשרות להקמת אוניברסיטה בצפת), ואפליית בוגרי מכינות קדם-אקדמיות מזרחים בקבלה לאוניברסיטה העברית. בחלק השני, המתמקד בשאלה מדוע האוניברסיטה הפתוחה לא עמדה ביעדיה, נידונים האישים, הוועדות והמוסדות שיזמו והובילו את הרעיון, בראשם פרופ' שניאור ליפסון ופרופ' אברהם גינזבורג, ומאידך - גורמים אקדמיים ופוליטיים שפעלו להצר את צעדי האוניברסיטה הפתוחה, בהם שסירבו לשיתוף פעולה איתה (כמו מכון ויצמן למדע), חתרו לסגור אותה או לשנות את יעדיה (כמו אוניברסיטת תל אביב) או מנעו מבוגריה להתקבל אצלהם ללימודי תואר שני (כמו האוניברסיטה העברית)